כששנינו מוח־טורבו: לעבוד ולהוביל עם קשב בהיי־טק

שלוש דקות לדיילי: 08:57. הסלאק מזמזם, הטאבים מתרבים, הודעה מהגן קופצת בלי לבקש רשות. אני מעיפה מבט ברשימת המשימות ושולחת לשותפה: “היום- יעד אחד לשתינו עד ארבע. בסוף שולחות תוצאה ויהי מה״. אנחנו צוחקות, כי זה הסוד הקטן שלנו: פחות דיבורים, יותר סגירות קטנות. אני גם העובדת של עצמי וגם המנהלת שלה והיא העוגן שמחזיר אותי למסילה כשגל של רעיונות מנסה לסחוף. היא מחזיקה את הקצב, אני מדליקה את המנוע; ביחד אנחנו מסמנות מסלול והמוח הקשבי מקבל כיוון. פתאום היום מרגיש פשוט: יעד ברור, חלון פוקוס, נחיתה עם משהו מוחשי ביד. ממש לא מושלם אבל גמור, וזה מספיק כדי להתחיל לדרוך על הגז עם חיוך.

כמנוהלת אני זוכרת איך זה מרגיש כשהרעיון נדלק: ההיפר־פוקוס בוער, והעולם מסביב משתתק. זה הרגע שבו בעיות מסתדרות לשורה, מוצרים מתחילים לדבר, ושמות לקמפיין נוחתים כמו כוכבים. אבל בין הניצוצות מסתתרות מלכודות: הערכת־חסר לזמן (“זה ייקח שעה”), הדחיינות מתחפשת ל”איסוף חומרים”, ושיטוט בין ערוצים שמכרסם בשקט בביטחון העצמי.

כמנהלת אני רואה מהצד השני: איך אותה אנרגיה יכולה לסחוף צוות קדימה ואיך בקלות היא מתפזרת בלי מסגרת. יש רגעים שאני עצמי קוטעת, קופצת רעיונית שלושה צעדים קדימה, ואז מופתעת לראות שמישהו הלך אחריי לאיבוד. כשגם המנהלת היא אשת קשב, קורים שני דברים: יש אומץ, מהירות ויצירתיות; ויש גם צורך כפול בקרקע יציבה, כדי שהשפע לא יישפך החוצה.

איך נראה יום שבו זה עובד

ב־09:00 אנחנו פותחות בדיילי קצר. כמנהלת אני מבקשת מכל אחת משפט יעד אחד עד 16:00 ומוודאת יחד מה נחשב “גמור”. לא חשוב באיזה כלי—נושן, גוגל דוקס או לוח על הקיר- המילים מסדרות את היום. מיד אחר כך כל אחת חוסמת ביומן שני חלונות פוקוס של שעה/שעה וחצי. בזמן הזה ההתראות שותקות, הטלפון לא בהישג יד, והעבודה זורמת. הברקה שקופצת באמצע לא עוצרת אותנו; היא נכנסת ל“חניון רעיונות” עם תאריך בדיקה. במחברת בצד ימין של השולחן. באמצע היום, אם צריך, עושים כיול קצר של חמש דקות. בסוף היום אין “איך הלך”- יש משהו שניתן לראות: דמו קטן, שקף, שורת קוד או טיוטה שנשלחת לצוות. לא מושלם, אבל מוחשי עם תוצאות מוכחות.

מהצד של המנוהלת זה נראה דומה רק פנימה: אני מתרגמת את משפט היעד לקריטריוני Done כתובים בשורה אחת, ומכינה מראש שאלה אחת ברורה למקרה שאתקע. כשההיפר־פוקוס מגיע אני נותנת לו לעבוד, עם טיימר שמזכיר לנחות. בסיום החלון אני בודקת בקצרה: מה סגרתי, מה תקוע, ומה אני צריכה כדי להתקדם. שלוש שורות וזהו, חזרה למסלול.

וכשגם המנהלת אשת קשב? הקצב גבוה וזה נפלא עד שזה מציף. כדי להשאיר את הסילון על מסילה יש לנו “הסכם קשב” קטן ולא דרמטי: שעה מתחילה רק אחרי שנוסח משפט יעד אחד; רעיונות שלא נכנסים להיום חונים במסמך קבוע ונחזור אליהם בתאריך מוגדר; פידבק מגיע בזמן ידוע מראש ועל תוצרים, עם דוגמאות ו־next step  ;חלונות הפוקוס קדושים ויש ערוץ חירום יחיד לדחופים. היום נסגר תמיד במשהו שניתן לראות ולהרגיש והכי חשוב נוסח ביטחון בהישג מתגמל במיידי לדופמין. בתכל’ס זה אותו עיקרון בשלושה צעדים: יעד, פוקוס, תוצר. כשהשפה הזו חיה אז המוח הקשבי מרגיש בבית, בצוות וגם אצל מי שמובילה אותו.

התיקון מגיע לא דרך עוד כלי—אלא דרך שפה:

• שפת יעד קצרה: כולם יודעים לתמצת “מה יוצא מהשעה הקרובה”.

• שפת תהליך: רעיון שלא נכנס לספרינט- נכנס לחניון. בלי אשמה, עם תאריך בדיקה.

• שפת פידבק בטוחה: פידבק הוא על תוצר, בזמן קבוע, עם דוגמאות. זה מנטרל רגישות לדחייה ומחזיר פוקוס.

  
  

כששנינו אנשי קשב- מנהל/ת ומנוהל/ת: נדרש “הסכם קשב” קטן ולא דרמטי: מתי אנחנו מדליקים את הטורבו, ומתי אנחנו שומרים על מסילה; מה נחשב סגירה; איפה מדווחים התקדמות כדי שלא נרדוף אחרי תחושות.

הבית אחרי העבודה: איפה זה פוגש אותנו

ב־16:00 מתחילים האיסופים. טלפונים בין רמזורים, תיאומים קטנים, וב־18:30 אנחנו כבר בבית, אני פלוס שלושה, ונכנסים ישר לשגרה: מקלחות → ארוחת ערב → תיק לכל אחד למחר. אין הרבה דיבורים- יש קצב נעים. בשביל מוח קשבי זה זהב: סדר ערב קבוע מוריד עומס החלטות ומשאיר לי יותר נוכחות.

אחרי זה מגיע החלק האהוב עליי: טקס “לילה טוב”. כל ילד/ה מספר/ת מה היה רגע טוב או כיף היום, ואז על מה הוא/היא מודה היום - קטן, יומיומי. מסיימים בשלוש נשימות יחד ספירה שקטה פנימה והחוצה והחדר נרגע.

כשהאורות נסגרים, אני עושה סיבוב קצר של בית/עבודה: משימה אחת קטנה בלבד ללילה, כל רעיון צד נרשםלפתק למחר, וטיימר של 20–30 דקות שמצלצל ומסמן לעצור. המטרה: לא להיכנס להיפר־פוקוס ולא להיסחף לעוד “רק רגע” שמותח את הערב לתוך הלילה. שוב, לא מושלם-אבל רגוע, ברור, ומספיק.

היתרון והמחיר: מבלי לעשות מזה רשימה

היתרון האמיתי הוא היכולת להדליק אור במקומות שאחרים לא רואים: לחבר אסוציאציות, להעז, לרקוד עם אי־ודאות. המחיר מגיע כשאין תיחום: הזמן נטען ביתרות יתר, התקשורת מזנקת לפני שהיא נוחתת, והביטחון העצמי מתבלבל בין אני לתוצר. הפתרון איננו להנמיך את האור, אלא למסגר אותו: להכניס חוקים קטנים שמאפשרים כאוס מסודר כמו באומנות. להגדיר הצלחה קטנה לכל יום, לתת למוח לנוח, ולשמור על השפה המשותפת בצוות ובבית.

מנוע הטורבו שלנו צריך מסילה ברורה

עברתי דרך מספר זירות, גרתי במספר מדינות והמסקנה שלי פשוטה: מוח קשבי הוא לא באג. הוא פיצ’ר. אבל כמו כל פיצ’ר עוצמתי, הוא דורש תיעוד, ממשק ושגרה. כשאנחנו בונים יחד שפה וחוקים מקרקעים- מנהל/ת ומנוהל/ת, עבודה ובית, אנחנו לא “שורדים” את היום, אלא אנחנו מעצבים קצב שחי איתנו בטוב.